מאירי על גיטין נ״ב

1 המשנה השלישית והוא בענין החלק השלישי והוא שאמר יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להן אביהן אפטרופוס חייב לעשר פירותיהן מבואר לר"ם:

2 אמר המאירי יתומים שסמכו אצל בעל הבית ר"ל שהיו סומכין עליו להתנהג על פיו חייב לעשר פירותיהם אע"פ שלא נתמנה אפטרופוס לא מצד האב ולא מצד בית דין וכן לכל הדברים דינו כאפטרופוס וכמו שאמרו בגמרא בהנהו יתמי דהוו סמכי גבי ההיא סבתא וזבינא להו תורתא ואמרי קריביה מאי עבידתה דמזבנה ואמ' להו יתומים שסמכו תנן כלומר ויש לה דין אפטרופוס וכל שכן אם מנהו אביהם אפטרופוס ולמדת שהאפטרופוס תורם בנכסי יתומים ומה שאמרו בגמרא אתם ולא שותפין אתם ולא אריסין אתם ולא אפטרופסין אין הלכה כן אלא השותפין תורמין אחד בלא רשות חברו וכן אריס שלא מדעת בעליו אלא אם כן מיחו הבעלים בידו קודם שיתרום וכן האפטרופוס בנכסי יתומים בין להאכיל בעודם קטנים בין להניח עד שיגדלו ויש פוסקים באפטרופוס דוקא להאכיל אבל להניח לא ואף גדולי הפוסקים הביאוה כן כפשוטה של בריתא אלא שגדולי המחברים וגדולי המפרשים כתבוה כדברינו ומ"מ שאר בני אדם כל שתרם את שאינו שלו בלא רשות הבעלים אין תרומתו תרומה:

3 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

4 אפטרופוס יש לו רשות למכור בנכסי יתומים לכל מה שיראה שהוא תועלת היתומים הן פירות יינות שמנים וסלתות הן בהמה עבדים ושפחות וקרקעות בין להאכיל בין להניח על הדרך שפסקנוה בתרומה ויש פוסקים דווקא להאכיל על הדרך שביארנו בתרומה ומעתה הם פוסקים זו שהוזכרה בבריתא אף שכל להניח אין להם רשות אף למכור בריחוק כדי לגאול בקרוב או ברעה כדי לגאול ביפה ומוציאין את שלהם לדבר מצוה בכל דבר שיש לו קיצבא כגון סוכה לולב ציצית שופר ספר תורה תפלין ומזוזה ומגלה אלא שבדבר שאין לו קיצבא אין מוציאין את שלהן כגון פסיקת צדקה שבכל שעה ושעה עניים עומדים ובאים וכן פדיון שבויים ותנחומי אבלים ואין רשאין לדון להם לחוב על מנת לזכות ר"ל שאע"פ שנתכונו לזכות הואיל ויצאה להם לחובה אינו כלום ומה שיש להקשות מזו למה שאמרו בשני של קדושין בית דין מעמידין להם אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כבר ביארנוהו שם ואין להם למכור שדות וליקח עבדים מפני שאין להם להחליף קיים בכלה ומ"מ אם אין בהם בכדי לעבוד קרקעותיהם מוכרין להם לקנות שוורים לחרישה שהרי צורך קרקע הם וכמו שאמר אחד מחכמיהם מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי ומעתה אין צריך לומר שמוכרין עבדים ולוקחין שדות וכן מעתה אע"פ שאין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות שהרי אין להם בו קנין הגוף כדי לשחרר מוכרין אותם לאחרים ליקח בהם שדות והאחרים משחררין ויש פוסקים שאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכר לו והם סוברים שהכסף גומר כמו שביארנו דעתם בפרק השולח ואפטרופוס זה צריך לחשב עמהן באחרונה וגדולי הפוסקים כתבו שאינו צריך ומפני שאע"פ שאמרו הלכה כרבי מחברו דוקא מחברו אבל לא מאביו ושמא תאמר שמא אחר היה שאלו אביך היה היאך נשנו דברי רבי בתחלה אין זה כלום שמסדרי הבריתא שהם ר' חייא ובר קפרא היו מקדימים את דבריו לרוב מעלתו וכן היא בעירובין ל"ב א' ואמרו בה בסופא אמר רבי נראין דברי מדברי אבא אלא שנראה שהלכה כר' אלא שמ"מ חשוב זה גדולי הרבנים פירשו בו שבועה וא"כ מה הוצרכנו לישא וליתן בה אם הלכה כרבי אם כרשב"ג אם מנהו אבי יתומים הדבר ידוע שאינו נשבע בטענת ספק ואם מנוהו בית דין הדבר ידוע שנשבע בטענת ספק כמו שיתבאר למטה עד שמתוך כך פירשוה רבים בנתמנה מאליו כגון סמכו יתומים עליו וא"כ ודאי ראוי לפסוק כרשב"ג שלא לישבע וקל וחומר ממינהו אבי יתומים דחיישת ביה דילמא מימנע וכל שכן הכא דאתי לאמנועי ולא עוד שאף דרך פירוש אין נראה לומר שיהא ר' מזקיק לשבועה מי שהיתומים נסמכים עליו אלא שעקר הדברים בחשוב זה שאינו נאמן לענין שבועה אלא פירושה באותם שאין נשבעין בסמכו עליו או מינהו אבי יתומים ואע"פ שאין שם שבועה מזקיקו ר' לחשב עמהם בלא שבועה שמא ישביעוהו מטענת ודאי ובזו ודאי נראה שהלכה כרבי:

5 ואין עושין בית דין אפטרופוס נשים ועבדים ואין צריך לומר קטנים אבל מינהו אבי יתומים באשה ועבד מיהא הרי הוא אפטרופוס גמור וכן כל שבשעת המנוי נתפרש לו למכור כמה שיראה בעיניו אם להאכיל אם להניח כמה שירצה הכל הולך אחר התנאי:

6 כבר ידעת שדבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ומ"מ בהקדש כל שקנין הכסף תועלת אצלו קונה בכסף כדינו וכל שהיא היזק אצלו אומרין לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וכן הדין ביתומים וכמו שאמרו נכסי יתומים הרי הן כהקדש ומ"מ אין המדה שוה ביתומים ובהקדש מכל וכל וכיצד הוא הדין משוך פירי מיתמי ולא נפרעו היתומים עדין אם הוקרו יכולין היתומים או אפטרופוס שמכר בשבילם לחזור שקנינם והקנאתם בכסף ולא במשיכה ואם הוזלו לא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש או משל יתומים וקנו במשיכה ומזקיקין אותם לפרוע אמשיכו להו פירי ליתמי איקור לא יהא כח הדיוט חמור מהם ואין המוכר יכול לחזור וכן בהקדש ואם הוזלו שורת הדין שיהו יכולין לחזור הואיל ולא פרעו אלא דתקינו להו בהא דלא ליהדור דזימנין דמיצטרכי להו פירי ואין להם במה לקנות ואין מוצאין מי שימכור להם בהקפה ומ"מ בהקדש יכול הגזבר לחזור שאין הקדש בלא דמים וליכא רעה לגביה יהבי יתמי זוזי אפירי ולא משכו אם הוזלו לא יהא כח הדיוט חמור מהם ויכולים לחזור אלא שמקבלים מי שפרע ובהקדש מיהא אין גזבר יכול לחזור דלאו בר קבולי מי שפרע הוא איקור שורת הדין שלא יהא המוכר יכול לחזור דיתמי קנו בכספא אלא שאם נאמר כן יאמר המוכר הרי הן ברשותך ואם נשרפו נשרפו ומתוך כך יכול המוכר לחזור וכן בהקדש ויש חולקים בהקדש מפני שמן הסתם משום כבוד הקדש טרח ומציל ושמא תאמר ואם נשרפו יחזור היתום ויתחייב המוכר להחזיר לו מעות תדע שמכאן למדו מגדולי הראשונים שמשנשרפו אין הלוקח יכול לחזור שאין המוכר חייב באחריותם אלא שגדולי הפוסקים כתבו שאף לאחר האונס יכול המוכר הלוקח לחזור וקשה לפרש לדעתם זו שבכאן אלא שמ"מ כתבו בה גדולי המפרשים שמאחר שהתקנה לתועלת שניהם היתה לדעת גדולי הפוסקים שיהא המוכר יכול לחזור מצד ריוח המתחדש ושיהא הלוקח יכול לחזור מצד האונס אף המוכר יכול לומר התקנה גם לי גם לך וכל שאין התקנה נשארת אצלי לחזור מצד היוקר אינה נשארת אצלך לחזור בה אחר האונס ומתוך כך נוח לנו לתקן ליתומים שיהא המוכר יכול לחזור ושנוותר לו ריוח ויוקר כדי שיהא כח בידם לחזור אם נאנסו ברשות מוכר וכבר הארכנו בדין זה בכל הצורך בפרק הזהב:

7 יהבי זוזי ליתמי אפירי איקור לא יהא כח הדיוט חמור מהם וחוזרים אלא שהם במי שפרע ובהקדש מיהא אינו חוזר דהקדש לאו בר קבולי מי שפרע הוא זול שורת הדין שלא יהא לוקח יכול לחזור אלא שהיא רעה אצלם שלא יהו מוצאים מי שיוציא להם מעות עד שימשוך הפירות אבל בהקדש אינן חוזרין כמו שאמרו פדאו במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה נותן מאתים שאין חוששין דילמא מיצטרכי זוזי לגזבר שאין עניות במקום עשירות נמצא שהיתומים והקדש עיקר קנין או הקנאה שבהם בכסף אלא שעקרוה לפעמים לתועלת היתומים וכן לפעמים לתועלת הקדש על הדרך שביארנו אלא שגדולי המחברים כתבו ביהב גזבר זוזי אפירי וזול או יהבו ליה זוזי אפירי ואיקור שיכול גזבר לחזור כדין יתום הנזכר כאן ויש לו יפוי כח שאינו מקבל מי שפרע:

8 כבר ביארנו שכל שסמכו היתומים אצלו דינו כאפטרופוס אפי' סמכו אצל אשה ויכולה להשתדל להם למכור לכל הצריך להם כשאר האפטרופסים מעשה היה באמו של זעירי שמכרה לצורך מס בלא הכרזה וכמו שידעת מה שאמרו לאכרגא למזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא וחתמו על מכירה זו רב אשי ורב כהנא ואלמלא שהיו דנין אותה כאפטרופא מצד שהיו היתומים סומכים עליה לא היו חותמים:

9 אפטרופוס שיצא עליו לעז מדינה שהוא מפסיד אין מסלקין אותו בכך ואע"פ שראינוהו אוכל ושותה הרבה ומוציא הוצאות שאין האומד נותן לעשות כן משלו אין גוזרין שמשל יתומים הוא עושה אלא שמא מציאה או יש לו נכסים מאי זה צד וכל שכן בהוצאה שאיפשר שהיא לתועלת היתומים שאף אם נתברר שמן היתומים הוא עושה רשאי הוא בכך כגון אם רצה להדר עצמו בכסות נקיה כי היכי דלישתמען מיליה וכן כיוצא בזה לפי ענין היתומים ומ"מ כל שנתברר שהוא מפסיד מסלקין אותו בלא התראה שמותרה ועומד הוא ודבר זה יש שפירשוהו דוקא במינהו אבי יתומים מאחר שאביהם מינהו אין לנו לסלקו מחשש לעז ואמתלא אבל מנוהו בית דין כל שיצא עליו לעז שיש בו אמתלא מוציאין אותו שאין לבית דין להעמיד אפטרופוס אלא אדם נאמן ומוחזק בכל מדה ואף במינהו אבי יתומים אפי' שילם הפסדו מסלקין אותו ר"ל שמחייבין אותו לשלם מה שהפסיד בפשיעה ומסלקין אותו וכן כתבוה ראשונן של גאונים אלא שיש חולקים כמו שיתבאר למטה:

10 וכתבו הגאונים שמאחר שהפסיד אע"פ שכל שמינהו אבי יתומים אין דינו לישבע משביעין אותו אף בטענת ספק הואיל ואתיליד ביה ריעותא:

11 המשנה הרביעית והיא גם כן מענין החלק השלישי והוא שאמר אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע שמנוהו בית דין לא ישבע אבא שאול אומר חלוף הדברים אמר הר"ם אבא שאול אומר שהאנשים כלם ירצו שימנו אותם בב"ד להתפרסם אמונתם אצל העולם ואפי' שישביעו אותם על מה שיפקידו אותם אולם האפטרופוס אשר ימנה אותו אבי היתומים אם יחייבו אותו השבועה ר"ל שיוכלו היתומים להשביעו טענת שמא הנה לא יקבלו זה האפטרופסות ויניחו היתומים והפילו ממנו השבועה מפני תקון העולם:

12 אמר המאירי אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע פי' בטענת ספק ופירשו בגמרא הטעם דלא אתי לאמנועי דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה משוי ליה אבל מנוהו בית דין לא ישבע בטענת ספק שאין זה אלא כבוד בעלמא ואי משבעת ליה אתי לאימנועי אבא שאול אומר חלוף הדברים מנוהו בית דין ישבע דבההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימן הוא לא אתי לאימנועי מינהו אבי יתומים לא ישבע דמילתא בעלמא הוא דעבדי אהדדי ואי משבעת ליה אתי לאימנועי והלכה כאבא שאול ומ"מ כל שבטענת בריא משביעין אותו אף במינהו אבי יתומים וכן כתבו הגאונים אלא שגדולי המפרשים כתבו בה דוקא בטענת שתי כסף והודאת שוה פרוטה וגדולי המחברים כתבו שאף בשבועת הספק שבמנוהו בית דין צריך שיחשדום בשיעור זה ומחכמי האחרונים שכל אפטרופוס שהתנה לטול חלק בריוח אף במינהו אבי יתומים נשבע דכיון דאית ליה הנאה לא אתי לאימנועי ומ"מ כל שלא התנה אינו נוטל כלום בריוח שאם כן היאך אמרו בכאן דלית ליה הנאה ואתי לאימנועי וזה שאמרו כאן ואתי לאימנועי פירושו שלא לקבל האפטרופסות אבל אחר שקבלו אינו יכול לסלק עצמו הימנו והוא שאמרו בתוספתא בבבא בתרא אפטרופסין עד שלא החזיקו בנכסי יתומים יכולין לחזור בהם משהחזיקו אין יכולין לחזור בהם ואין בזה חלוק בין מנהו אבי יתומים למינוהו בית דין ולקצת גדולי הדורות ראיתי שכתבו שאף לענין תשלומין מינהו אבי יתומים אם הפסיד אף בפשיעה פטור דאי מחייבת ליה לשלומי אתי לאימנועי והוא שאמרו ברביעי של קמא בשור מועד של יתומים שהזיק מעליית מי משלם ר' יוחנן אמר מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפטרופסין מימנעי ולא עבדי ואפי' בפשעי ור' יוסי ב"ר חנינא אמר מעליית האפטרופסין אלא שמ"מ כי גדלי יתמי נפרעין מהם וזו ודאי בפשיעה הוא שהיה לו לשערו ואפי' הכי פטור ומנוהו בית דין משלמין אף בגניבה ואבדה מפני שהוא כנושא שכר בההיא הניתא דנפיק עליה קלא ואע"ג דלאו שכר ממש הוא מ"מ כנושא שכר הוא ולא גרע מפרוטה דרב יוסף ועוד דהכא נמי מצוה קא עביד ושמא תאמר והרי אפטרופוס של שור מנוהו בית דין הוא מ"מ הואיל ולא לתקנת יתומים הוא כמנהו אבי יתומים דמי:

13 ומ"מ נראין הדברים שבפשיעה אף מינהו אבי יתומים חייב וזו של שור אינה ראיה שאין מדמין מה שאין שם אלא פשיעת שמירה מעולה למה שיש שם פשיעת היזק וכך נראה שאף מנוהו בית דין פטור מגניבה ואבדה שהרי כשאמרו בכאן מפני שהוא נושא שכר אמר ליה את אייתת קבא וכיילת ליה ותירצה אימא כנושא שכר כלומר לענין שבועה דלא אתי לאימנועי ומתוך כך ישבע הא לענין תשלומין לא אלא אם כן בפשיעה ומ"מ אם התנו לו שכר נראין דבריהם:

14 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

15 המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר המטמא והמדמע והמנסך שוגג פטור מזיד חייב והכהנים שפגלו במקדש מזידים חייבים אמר הר"ם אמר מנסך אפשר זה על אחד משני פנים אחד מהם שיערב יין נסך ביין של חבירו אשר יאסור הכל כמו שביארנו בפרק האחרון והאופן השני שינסכהו לע"ז ויודע שהוא יאסור זה היין בזה הנסוך עד שיהיה מזיק בהיזק אבל אינו יודע שהוא יחייבהו סקילה בנסוך לע"ז לפי שאם היה מזיד בזה גם כן יודע שהוא חייב סקילה הנה לא יחייבהו ממון לפי שהעקר אין אדם מת ומשלם כמו שבארנו בשלישי מכתובות וכהנים שפגלו במקדש הוא שיפסיד הכהן הייחוד בעת שחיטת הקרבן או הזאת דמו והדומה לו ויכוין בזה שיאכל ממנו או יקריבהו חוץ לזמנו זאת השחיטה תפסיד הזבח על הבעלים והנה יתבארו אלו הענינים בשני ממסכת זבחים והדין יהיה מתחייב שיהיו אלו כלם פטורין בין בשוגג בין במזיד לפי שהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ואמנם אמרנו מזיד חייב מפני תקון העולם כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו והלכה כאבא שאול ומן המבואר שאמרו הנה חייב רצה בו בתשלום מה שפגלו:

16 אמר המאירי המטמא ר"ל שטימא טהרותיו של חברו כגון תרומה שמפסידה לגמרי דהא לשריפה קיימא או שהיה אוכל חלין בטהרה וטמאם ואע"פ שאין כאן הפסד גמור חייבוהו מיהא כמה שהפסידו בנכוי ערכו מצד שעבר שהרי אסור לגרום טומאה לחלין בארץ ישראל והמדמע ר"ל חלין בתרומה והוא צריך למכרם בזול והמנסך הן שעירב יין נסך ביינו של חברו הן שנסכו לע"ז ובדרך שאין חייב מיתה בנסוכו כגון שאינו יודע שהמנסך במיתה שאלו כן אין אדם מת ומשלם או שאין מיתה ותשלומין באין כאחד דמדאגבהיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דנסכיה ואמר בשלשתם שבשוגג פטור כגון במטמא שסבור שמותר לטמא ובמדמע שסבור שאין הפסד בדמוע ובמנסך אם במערב כגון שאינו יודע שהוא יין נסך ובמנסך ממש שסבור שאין היין אסור בכך ובמנסך ממש מיהא יש מפרשים דוקא בשיש לו שותפות בו שאם לא כן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן כתבוה גדולי המחברים ובמזיד חייב ופירשו בגמרא לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו שאף במזיד אינו חייב מן הדין שכל היזק שאינו נכר לא שמיה היזק כמו שביארנו בפרק השולח אלא שחייבוהו מתורת קנס שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני ומה שאמרו בסנהדרין ל"ג ב' בטימא את הטהור שאף בשוגג חייב וכגון דנגע בהו שרץ אף זה תורת קנס שלא יהא הדיין נמהר בהוראותיו להפסיד לחברו ומאחר שכלם מתורת קנס יש אומרין שאין דנין אותו בבבל אלא שיש חולקים לומר שאין זה כשאר קנסות הואיל ואינו משלם אלא כפי מה שהזיק ומגבין אותו בבבל וכן הדין כדי שלא לפתוח דלת לנזקין:

17 הכהנים שפגלו במקדש והוא שחישב בשעת שחיטת הקרבן שיאכל ממנו חוץ לזמנו אם בשוגג כגון שהיה חטאת והוא סבור שהוא שלמים וחישב עליו לשני ימים ולילה אחד הבעלים חייבים להביא אחרת שפגולן פגול הוא אף בשוגג שמאחר שהכהנים שלוחי דרחמנא נינהו התורה הפקיע את הקרבן מרשות בעלים לרשותם עד שהפגול תלוי במחשבת העובד ולא במחשבת בעל הקרבן ומ"מ פטורין מלשלם ואם במזיד חייבין מתורת קנס כמו שביארנו ואפי' היתה נדבה שאינו צריך להביא אחרת מ"מ רוצה הוא להביא דורון ומשלם:

18 משנה העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאת בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה ועל המריש הגזול שבנאוהו בבירה שיתן את דמיו ועל החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תקון המזבח אמר הר"ם פי' מריש קורה ועל זה הדין הקש בכל דבר נגזל כאשר עשה בה הגזלן מעשה אי אפשר הסרתו אלא בהפסד רב הנה וישיב דמי זה הדבר אשר גזל וזה אמנם נעשה מפני תקנת השבים שלא יקשה עליהם דרך התשובה ואלו העדויות כלם אמתיים:

19 אמר המאירי העיד ר' יוחנן בן גודגדא על חרשת שהשיאה אביה ר"ל שקבל קדושין בשבילה בעודה קטנה והשיאה שנמצאת אשת איש גמורה שאעפ"כ יוצאה בגט אע"פ שאינה בת דעת שמאחר שבעל כרחה מתגרשת אין אנו צריכים לדעתה ומ"מ בשוטה גמורה הוא שאינה מגורשת משום משלחה וחוזרת אבל זו משלחה ואינה חוזרת היא ומתוך כך מתגרשת על ידי עצמה ואין צריך לומר אם השיאה היא את עצמה או השיאוה אמה ואחיה שהרי ברמיזה כנס ברמיזה יוציא:

20 ועל קטנה בת ישראל ר"ל שנשאת לכהן וכן שהשיאוה אמה ואחיה שאין נשואיה מן התורה ושיכולה למאן ואעפ"כ כל שלא מיאנה אוכלת בתרומה וכן שאם מתה בעלה יורשה:

21 ועל מריש ר"ל קורה גדולה שנותנין עליה ראשי הקורות שתחת התקרה שגזלו ובנאו בבירה אע"פ שלא נתיאשו הבעלים ושלא נשתנה כגון שגזלו משופה שיטול את דמיו הואיל ואי אפשר להחזירו אלא בהפסד גדול מפני תקנת השבים שאם אתה מצריכו לקעקע את הבירה אף הוא מושך ידו ועומד במרדו:

22 ועל חטאת גזולה שלא נודעת לרבים ר"ל שלא נתפרסם לרבים שהיא גזולה שהיא מכפרת הואיל ונתיאשו הבעלים ולא יצטרך להביא אחרת ופירשו בגמרא שמן התורה לא היתה מכפרת דיאוש כדי לא קני והרי אין כאן שום שנוי שיצטרף עמו שהרי קדושה היתה בשעת שגזלה אלא שחכמים שבידם להפקיר ממון אחרים כמו שאמרו הפקר בית דין הפקר הפקירוה להיות כשלו בשלא נודעה לרבים מפני שלא יהו כהנים עצבים על שאכלו חלין בעזרה שהרי חטאת יש בה אכילת כהנים עד שמתוך עצבותם יהא מזבח בטל וזהו תקון המזבח הנזכר כאן ופירשו על זו בתלמוד המערב כמה רבים שלשה הא כל שנודעה לרבים אינה מכפרת אף מדברי סופרים ויש פוסקים שמן התורה מכפרת אחר יאוש אפי' נודעה לרבים וחכמים גזרו שלא לכפר שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכן כתבוה גדולי המחברים:

23 זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: